פסק-דין בתיק ע"פ 26886-02-11

1.         לפניי ערעורים הדדיים של הנאשם (להלן - המערער) ושל המאשימה (להלן - המשיבה) על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בת"פ 2481/09.

בהכרעת דין, שניתנה ביום 9.5.10 לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית-משפט קמא (כב' השופט ג' ארנברג) את המערער בעבירה של בנייה ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק), בכך שבנה בחצר הבניין ברח' התקופה 16 בירושלים תוספת בנייה בשטח כולל שבין 45 ל-55 מ"ר. בגזר-הדין, שניתן ביום 28.12.10 (על-ידי כב' השופטת ת' נמרודי) נידון המערער, בין-השאר, לתשלום קנס בסך 15,000 ש"ח ולחתימה על התחייבות כספית. במסגרת גזר-הדין הורה בית-משפט קמא על התאמת הבנייה לתכניות ולהיתרי בנייה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסה, זאת עד ליום 13.3.11. בית-משפט קמא לא מצא מקום להיעתר לבקשת המשיבה, לפיה תוסמך הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בירושלים לבצע את ההריסה, ככל שזו לא תבוצע על-ידי המערער.

המערערמלין בערעורו הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין. הוא טוען, כי לא ביצע עבודות טעונות היתר אלא שיפץ מבנה קיים, ורק החליף בו את התקרה. עוד טוען המערער, כי העבודות בוצעו בחודש פברואר 2004, קרי, למעלה מחמש שנים לפני הגשת כתב-האישום, ועל-כן היה מקום לזכותו מהאישום מחמת התיישנות. לחלופין עותר המערער להקלה בגזר-הדין, וטוען כי בהתחשב בנסיבות העניין, הקנס שהושת עליו אינו מידתי, והיה מקום לעכב את ביצועו של צו ההריסה לפרק זמן של כשנתיים לפחות.

המדינהמערערת על גזר-הדין בלבד, וטוענת כי בית-משפט קמא טעה בכך שלא נעתר לבקשתה, להסמיך את הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לבצע את ההריסה, ככל שזו לא תבוצע על-ידי המערער. כן מלינה היא על שיעורו הנמוך של הקנס.

2.         תחילה אפנה לערעור על הכרעת-הדין.

            בבית-משפט קמא העידו שכנה המתגוררת בבניין (להלן - השכנה) ומפקח בנייה (להלן - מפקח הבנייה). השכנה ציינה, כי במקום שבו מצוי המבנה הייתה בעבר פרגולה קטנה עם גג רעפים, וכי המבנה הנוכחי הוקם בחודש יוני 2004 בסמוך למועד שבו הגישה תלונה על כך לעירייה. יצוין, כי נגד המבנה הנדון הוצא בשעתו צו הריסה מינהלי, אשר בוטל משלא הוכח שהבנייה לא הסתיימה 60 יום לפני הוצאת הצו. מפקח הבנייה העיד, כי נכנס למבנה לאחר שהוגש כתב-אישום נגד המערער בגין מניעת כניסת פקחים למקרקעין, ומצא מבנה הדומה במידותיו לתרשים שצורף לצו ההריסה המינהלי. המערער העיד בבית-משפט קמא, כי הרס מבנה קודם שהיה במקום, ובנה תחתיו את המבנה נושא כתב-האישום. הוא ציין בעדותו, כי שטח המבנה הוא 44 מ"ר, וכי לא הגיש בקשה להיתר בנייה. עוד הוסיף וטען, כי הבנייה בוצעה בחודש פברואר 2004, ולפיכך התיישנה העבירה, שכן כתב-האישום הוגש בחודש מארס 2009. בית-משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות, הואיל ומהראיות שהובאו לפניו נתחוור שנעשו פעולות חקירה אשר עצרו את תקופת ההתיישנות. בהקשר זה ציין, כי נעשה ניסיון של מפקחים להיכנס למקרקעין, וכי הוגש כתב-אישום נגד המערער בגין מניעת כניסה למקרקעין.

            בערעורו טוען המערער, כי היה מקום להעדיף את עדותו על-פני עדותה של השכנה; כי העבודות שביצע אינן טעונות היתר, שכן רק ביצע שיפוץ של מבנה ישן; וכי ככל שנעברה עבירת בנייה, הרי שזו התיישנה.

3.         הלכה פסוקה היא, כי בית-משפט לערעור לא ייטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים, שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר, כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות (ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408
(2000); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); וע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108 (2001)).

4.         כאמור, בית-משפט קמא לא קבע ממצא, האם העבודות בוצעו בחודש יוני 2004 - כטענת השכנה, או שמא בחודש פברואר 2004 - כגרסת המערער. בית-המשפט קבע, כי אף אם בוצעו עבודות הבנייה בחודש פברואר 2004, הרי שעבירת הבנייה לא התיישנה, נוכח פעולות החקירה שבוצעו בנדון. מהראיות שהובאו לפני בית-משפט קמא, עולה כי המתלוננת הגישה תלונה לעירייה עוד במהלך שנת 2004. עוד עולה, כי נגד המערער הוגש ביום 18.3.08 כתב-אישום בת"פ 3175/08, בגין עבירות לפי סעיפים 217 ו-257 לחוק, בכך שבמספר הזדמנויות בשנים 2006 ו-2007, מנע ממפקחי בנייה מלהיכנס לחצריו לשם ביצוע תפקידם (ת/8). בדיון שהתקיים באותו הליך ביום 16.7.08, טען ב"כ המערער כי מרשו לא קיבל הודעות על מועדי הביקור, והוסכם בין הצדדים כי הביקור יבוצע בתיאום בין באי-כוח הצדדים. בעקבות תיאום מוקדם, ביקר מפקח הבנייה בנכס ביום 29.1.09, ומצא כי תוספת הבנייה שהוקמה במקום ללא היתר, מתאימה לתרשים ששימש בשעתו את מפקחי הבנייה, בעת שהוצא צו הריסה מינהלי לנכס. בעקבות ממצאי ביקור זה, הוגש נגד המערער כתב-האישום בתיק נושא הערעור ביום 22.3.09.

5.         סעיף 9(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע, כי אין להעמיד אדם לדין בגין עבירת עוון, אם עברו מיום ביצועה חמש שנים. סעיף 9(ג) לחוק הנ"ל קובע, כי "בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בס"ק (א) נערכה לגביהם חקירה על-פי חיקוק או הוגש כתב-אישום, או התקיים הליך מטעם בית-משפט, יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב-האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית-משפט, הכל לפי המאוחר יותר".

            השאלה, האם פעולות שמבצע מפקח בנייה מהוות "חקירה פלילית" בעבירה לפי חוק התכנון והבנייה, היא תלויית נסיבות. נפסק, כי הגשת תלונה בלבד, אין בה כדי להפסיק את תקופת ההתיישנות, כך גם פעולות הכנה משרדיות שלא הגיעו לשלב של פתיחת חקירה (ע"פ 211/79 גזית ושחם חברה לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 716 (1979)).

            מהנסיבות שנתחוורו בתשתית העובדתית שהובאה לפני בית-משפט קמא עולה, כי ביקור מפקח הבנייה בנכס ביום 29.1.09 - שנעשה על-רקע תלונת השכנה ובעקבות ההליכים בת"פ 3175/08 - מהווה חקירה פלילית. הביקור נועד לבדיקת המבנה שהוקם ללא היתר, לקראת הגשת כתב-אישום; ומפקח הבנייה העיד, כי בסופו של דבר לא ביצע מדידות בנכס, שכן מצא כי הבנייה מתאימה לתרשים שהוכן בשעתו לצורך הוצאת צו ההריסה המינהלי. כחודשיים לאחר הביקור הוגש כתב-האישום. על-כן, די בביקורו של המפקח על הבנייה בנכס ביום 29.1.09, אשר היווה פעולת חקירה, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות; ואף אם הבנייה בוצעה בחודש פברואר 2004, כטענת המערער, הרי שעבירת הבנייה לא התיישנה בעת הגשת כתב-האישום ביום 22.3.09.

            במאמר מוסגר יצוין, כי הטענה בדבר התיישנות עבירת הבנייה לא הייתה מועילה למערער בהיבט המעשי, שכן הלה אישר כי הוא משתמש בתוספת הבנייה עד היום, ומשכך ניתן היה להרשיעו בעבירה של שימוש במבנה שהוקם ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק. בהקשר זה יצוין, כי ניתן להוציא צו הריסה גם בשל הרשעה בעבירה של שימוש בנכס שלא כדין, ולא אך בגין עבירה של בנייה ללא היתר (ראו, למשל: ע"פ (י-ם) 40387/07 משה לוי נ' מדינת ישראל (13.8.07)).

            בטענתו הנוספת של המערער נגד הכרעת-הדין, לפיה העבודות שבוצעו על-ידו אינן מחייבות היתר בנייה, אין כל ממש. גם אם בעבר היה במקום מבנה במימדים זהים או דומים, הרי שהריסת המבנה הישן והקמת מבנה חדש תחתיו מחייבים על-פי הדין קבלת היתר בנייה.

אשר-על-כן, יש לדחות את טענת המערער, לפיה היה מקום לזכות אותו מעבירת הבנייה מחמת התיישנות; והרשעתו בעבירה של בנייה ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק, בדין יסודה. הואיל וב"כ המשיבה הבהירה במהלך הדיון בערעור, כי לא הוכח שהמערער פרץ חלון והשאיר פתח לתוספת, כאמור בכתב-האישום, וכי היא מסכימה כי הלה יורשע אך בבניית קירות ותקרה בהיקף של 44 מ"ר, בהתאם לעדותו בערכאה הדיונית, תתוקן הכרעת-הדין כך שתחול רק על בניית הקירות והתקרה בהיקף האמור של 44 מ"ר. 

6.         ומכאן לדיון בטיעוני הצדדים בעניין גזר-הדין.

            כאמור, המערער מלין על שיעור הקנס ועל התקופה הקצרה יחסית שנקצבה לביצוע צו ההתאמה וההריסה. לא מצאתי עילה להפחתת שיעור הקנס; ולנוכח היקף הבנייה - 44 מ"ר - הקנס אף נוטה לקולא. גם לא מצאתי מקום להתערב בתקופה שנקצבה לביצועו של הצו. למערער ניתנה במסגרת גזר-הדין ארכה של שלושה חודשים לביצוע הצו. ככל שיש בידו של המערער להצביע על התפתחות תכנונית, המצדיקה מתן ארכה נוספת, פתוחה לפניו הדרך להגיש לערכאה הדיונית בקשה להארכת המועד לביצוע הצו. לפיכך, דין ערעורו של המערער על גזר-הדין להידחות.

            אכן, יש ממש בערעור המדינה על שיעורו של הקנס, שכן ראוי היה להשית על המערער קנס גבוה יותר. ואולם, לנוכח השיהוי הממושך בהגשת כתב-האישום, והעובדה שהמבנה שהוקם החליף מבנה קודם דומה בממדיו, אמנע מהתערבות בשיעור הקנס.